כבר קרה לכם המקרה הבא?
החלטתם שזהו, מהיום אתם נכנסים לכושר, מפסיקים לאכול זבל ומתחילים לקחת את כל העניין של "נפש בריאה בגוף בריא" ברצינות.
אתם זורקים לפח את החטיף שאכלתם באותו רגע שהגעתם להחלטה, עולים על טרנינג ויוצאים לריצה.
למרות הכאב ראש, ההרגשה המוזרה בבטן, הרוק המלוח בפה, והשרירים המתחננים - אתם ממשיכים הלאה בגבורה.
חוזרים הביתה בגוף עייף אך מרוצה, מזנקים על בקבוק מים של 2 ליטר, מצליחים בקושי לעמוד במקלחת ומתעלפים במיטה.
יום אחרי זה אתם נזכרים בניצחון יום האתמול ומסתכלים במראה כדי לראות אם משהו השתנה.
מן הסתם שאתם לא מזהים הבדל משמעותי ועושים רשימת יתרונות/חסרונות זריזה בראש: ייסורי תופת ואוכל של כבשים או לחזור לנוחיות חייכם - כשהתוצאה ממש מול עיניכם: כלום! הגוף נראה בדיוק אותו הדבר!
באותו רגע אתם חוזרים בכם מהשפיות הזמנית שתקפה אותכם ומוציאים את החטיף שזרקתם אתמול מהפח (טוב, קצת הגזמתי פה :) ).
אני יודע שלי זה קרה יותר מפעם אחת.
והיכנשהו (משום מה blogger לא מכיר את המילה הזאת, אבל הוא לא ילמד אותי את שפת אבותיי!), עמוק בלב, ידעתי עוד בזמן הריצה/כפיפות בטן/ שכיבות סמיכה שאני לא מתכוון להמשיך בזה מעבר לשבוע במקרה הטוב.
למה זה קורה לנו?
איך זה יכול להיות שאנחנו, יצורים אינטליגנטים ונאורים, טסים לחלל, צוללים למעמקים, בונים פירמידות - לא מצליחים לגרום לגוף שלנו להראות כמו שהיינו רוצים?
למרות שאני בטוח שאבות אבותינו, בזמן שעמלו להם על בניית הפרמידות בטח היו מאוד מרשימים במבנה הגוף שלהם. :)
התשובה לכך מאוד פשוטה - הקריטריונים שלנו להצלחה כ"כ טפשיים (ואני כולל את עצמי בתוך הקבוצה הזאת) שאנחנו מבטיחים את הכישלון שלנו מראש!
לדוגמא, הקריטריון שלי להצלחה היה תמיד - "ריבועים בבטן!".
היות ואני נצר גאה למשפחת שמנמנים גנטית וקולינרית, לא היו לי מעולם ריבועים בבטן.
לכן כל פעם שהייתה שורה עליי אי שפיות זמנית כשהייתי יוצא לריצה ועובר את כל הסבל הזה רק כדי לראות במראה שעסקים כרגיל הייתי מרגיש כאילו נכשלתי ומפסיק באותו רגע (או אולי נותן הזדמנות לעוד ריצה אחרונה לעשות את ההבדל).
אז מה עושים? משנים את החוקים! משנים את הקריטריונים להצלחה.
במקום לבחון את התוצאות דרך המראה ולצפות לניסים, אנחנו צריכים למדוד את ההישגים שלנו בצורה אמינה, שתבטא באופן ישיר את המאמץ שהשקענו, ובגדול - שנרגיש שאנחנו מקבלים משהו מכל העבודה הקשה.
חלקיכם יכולים להגיד לי: "רגע, מה שאתה אומר זה שכדי שניראה טוב אנחנו צריכים להחליט לא להתעסק באיך שאנחנו נראים?". ואני במקרה כזה אענה: "בהחלט!". ואז חלק אחר מכם יכול לשאול אותי: "מה אתה מפגר?" ואז אני איעלב מהחלק הזה ולא אסביר לו למה התכוונתי עד שיתנצל.
ועכשיו ההסבר:
מה הסיכוי שלא תיראו טוב אם תוכלו לרוץ 40 דקות בלי הפסקה, לעשות 20 שכיבות שמיכה על יד אחת, ולעשות 10 עליות מתח על מגבת עם משקולת 10 קילו על הגב?
תאמינו לי, אם תוכלו לעשות את זה - אתם תיראו פיצוץ.
אבל מה ההבדל של הקריטריון הזה מ"ריבועים בבטן"? ההבדל הוא שאני תמיד יכול למדוד את עצמי ולראות איך אני מתקדם לקראת המטרה שלי.
יכול להיות שעכשיו אני בכלל לא מסוגל לעשות מתח, אבל אחרי שבוע אוכל לעשות 2 עליות, אחרי חודש 5, ואחרי חודשיים 10. אחרי 4-6 חודשים של עבודה נכונה כנראה אוכל להגיע למטרה שלי.
עכשיו, משהבנו, בתקווה, את כל האמור לעיל נשאלת השאלה - מה הקריטריונים שנאמץ לעצמנו?
הקריטריונים שאני מציע מאוד פשוטים, כדלקמן:
- עומס העבודה שאנחנו מבצעים באימון - עומס עבודה באימון הנו בהגדרה (כמות המשקל שאנחנו עובדים איתה) X (מספר החזרות של התרגיל). אני יודע שזה נשמע מסובך לחשב את זה כל אימון - ואתם צודקים. לכן אנחנו נשתמש בעיקרון של הדברים. הקריטריון יהיה: האם באימונים השבוע אנחנו מסוגלים לבצע יותר מאשר בשבוע שעבר.
- אחוזי שומן - פעם בשבועיים נבדוק את אחוזי השומן (אפשר לעשות את זה אצל דיאטנית, או לקנות משקל שיודע להראות את אחוז השומן). זהו אולי הנתון הכי מרכזי שמשפיע על המראה שלנו. בעזרת הנתון הזה נוכל לראות אם אנחנו שומרים על תזונה נכונה לגוף שלנו או חורגים ממנה.
זהו!
עכשיו שיש לכם את הקריטריונים החדשים, אתם מוכנים לצאת לדרך!
אה, וחסר רק עוד דבר אחד - מחויבות מצידכם לתהליך.
ההצלחה שלכם מובטחת אם תזכרו שכל זמן שאתם הולכים לקראת המטרה היא מתקרבת למימוש. ואם לא תפסיקו לפעול למענה, היא תתגשם! (כבד, אני יודע. אבל תצטרכו להמשיך לסבול את החפירות הפילוסופיות שלי אם אתם רוצים להראות טוב :) )
כמו שאתם יכולים לראות, 2 המרכיבים הכי חשובים בתהליך הזה הם אימונים ותזונה.
אכתוב עליהם בהרחבה בהמשך.
